אבישי חניא יט שבט, תשפב21/01/2022
מכאן למדים שעל ידי שלושה דברים נקנית התורה, ע"י עמל בתורה, ע"י ענווה ושיפלות, וע"י אחדות בעם ישראל
"ויהי מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃
וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃"
נשאלת השאלה, כיצד משה לא שם לב בעצמו לכך שכולם צובאים אותו, ולא חשב על פיתרון לבד? מדוע היה צריך את יתרו בשביל להבין זאת?
שלוש תשובות בדבר-
1- התשובה הפשוטה, "חכמה בגוים תאמין" זה שעם ישראל הוא העם הנבחר הצדיק והישר, לא אומר שהוא החכם לבדו, גם בגוים יש חכמה ולא בושה להקשיב להם.
2- משה רבינו פוחד מסילוף התורה, התורה הרגע ניתנה וכדי שתישאר בשלמותה היא צריכה לעבור במדויק, משה רבינו לא רוצה שזה יקרה ולכן הוא לבדו מעביר את התורה (משה רבינו מידת האמת). יתרו מחדש למשה שלמרות הרצון הנשגב הזה "נבול תיבול" כי כדי לפעול במציאות מוכרחים לרדת קצת. (בדומה לרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שכותב את התורה שבע"פ למרות הבעייתיות שבכך כדי שלא תשכח מישראל) משה מסכים, ובאמת מוריד את התורה לכלל.
3- תשובה נוספת, אפשר לדמות לסיפור מוכר, כשארה"ב שלחה אסטרונאוטים לירח, הם הביאו משם סלעים. ארה"ב שלחה את הסלעים לכל מיני מדינות בעולם כדי שיוכלו לחזות בפלא. מלא אנשים הגיעו כדי לצפות בסלעים, ונשאלת השאלה מדוע? זה בסה"כ סלעים אפורים? התשובה היא שהם באו לראות את הפלא, לחזות בעינהם את אמיתתו.
כך גם עם ישראל, הם באו לחזות בפלא הזה שנקרא משה רבינו, הבן אדם בשר ודם ששרד פגישה עם אלוקות במשך ארבעים יום, כיצד הוא מדבר? כיצד הוא עונה? כל גופו מקבל משמעות אחרת. ודאי שגם היה להם הרבה שאלות ותהיות שרצו לשמוע במו אוזניהם ממשה.
כך אפשר להסביר מדוע כל העם עמד על משה, כדי לראות את הפלא בעינהם! "והיו עיניך רואות את מוריך" לפעמים דווקא מפגש קטן עם בן אדם גדול יכול ליצור בך רושם יותר גדול מלימוד תורה מעמיק. זאת הסיבה שדווקא משה רוצה לענות להם על השאלות כדי ליצור את הרושם. אבל אחרי כמה ימים הוא מבין שלא יוכל לעמוד בזה יותר ומעביר את הסמכות גם לשרי אלפים וכו'.
שלושה דברים שע"י נקנית תורה:
"בחודש השלישי.. באו מדבר סיני: ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"
שואל האור החיים-
1) מדוע איחר הפסוק השני את הראשון, שהיה לו להקדים "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" ל"באו מדבר סיני"?
2) מדוע בשני הפסוקים מוזכרים ביאתם למדבר סיני?
3) מדוע מסופרת חניית עם ישראל הרי פשוט שבביאתם למקום מסוים הם חונים שם?
נראה שכוונת הכתוב הוא להקדים ג' עניינים לקבלת התורה שבאמצעותם רצה הקב"ה להנחיל את תורתו לעם ישראל.
א- התגברות והתעצמות בתורה, כדי להשיג קניין תורה צריך לעמול רבות ולעבוד קשה, עד כדי מצב שימית אדם עצמו עליה "וזאת התורה אדם כי ימות..", וכנגד זה כתוב "ויסעו מרפידים" משמע לא מרפידים המקום, אלא נסעו מריפיון הידיים שהיה ברפידים, שברפידים היו רפים ועכשיו התחזקו כדי לקבל על עצמם תורה ה' יתברך.
ב- עניין השפלות והענווה, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר. וכנגד זה אמרו "ויחנו במדבר" פירוש לשון שיפלות וענווה כמדבר שהכל דורכים עליו.
ג- בחינת ייעוד חכמים והתחברות בלב שלם ותמים, שיחדדו זה את זה בהלכה ויסבירו פנים זה לזה, וכמו שפירש רש"י ויחן שם ישראל כשאיש אחד בלב אחד, שנעשו כולם כשאיש אחד, ועכשיו ראוים הם לקבל את התורה.
מכאן למדים שעל ידי שלושה דברים נקנית התורה, ע"י עמל בתורה, ע"י ענווה ושיפלות, וע"י אחדות בעם ישראל.
הכרת הטוב:
"ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואישתך ושני בניה עימה: ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה"
רש"י "ויצא משה"- כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרון, יצאו נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא?!
מדרש תנחומא- אמר רבי יודן בשם רבי אבו: שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה ברייה לעולם ואלו הם יתרו ויעקב.
מהפשט וק"ו משני פירושים אלו ניתן לראות את הכבוד הגדול אליו זכה יתרו בהגיעו למחנה ישראל. מדוע זכה יתרו לכבוד הגדול הזה?? הרי הוא בסה"כ חמיו של משה שבא לבקר אותו..? ומה גם שהוא גוי ולכאורה לא ראוי לכבוד כזה גדול..
ניתן להגיד שהסיבה שמשה עשה כבוד גדול כ"כ ליתרו היא לאו דווקא בגלל כבודו של משה, אלא בגלל שיתרו עשה טובה למשה ורומם אותו. יתרו הכניס את משה לביתו, נתן לו אוכל, נתן לו בת לאישה, ואז שילח אותו חזרה למצרים. יתרו עשה טובה גדולה למשה מנהיג העם ולכן משה רוצה "להחזיר" לו. אבל משה לא מסתפק רק בלהחזיר לו טובה אלא גם רוצה ללמד את כל ישראל את עניין הכרת הטוב ולכן עושה כבוד גדול כ"כ ליתרו, כדי להראות לעם מהי הכרת הטוב וגמילות חסדים.
וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃"
נשאלת השאלה, כיצד משה לא שם לב בעצמו לכך שכולם צובאים אותו, ולא חשב על פיתרון לבד? מדוע היה צריך את יתרו בשביל להבין זאת?
שלוש תשובות בדבר-
1- התשובה הפשוטה, "חכמה בגוים תאמין" זה שעם ישראל הוא העם הנבחר הצדיק והישר, לא אומר שהוא החכם לבדו, גם בגוים יש חכמה ולא בושה להקשיב להם.
2- משה רבינו פוחד מסילוף התורה, התורה הרגע ניתנה וכדי שתישאר בשלמותה היא צריכה לעבור במדויק, משה רבינו לא רוצה שזה יקרה ולכן הוא לבדו מעביר את התורה (משה רבינו מידת האמת). יתרו מחדש למשה שלמרות הרצון הנשגב הזה "נבול תיבול" כי כדי לפעול במציאות מוכרחים לרדת קצת. (בדומה לרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שכותב את התורה שבע"פ למרות הבעייתיות שבכך כדי שלא תשכח מישראל) משה מסכים, ובאמת מוריד את התורה לכלל.
3- תשובה נוספת, אפשר לדמות לסיפור מוכר, כשארה"ב שלחה אסטרונאוטים לירח, הם הביאו משם סלעים. ארה"ב שלחה את הסלעים לכל מיני מדינות בעולם כדי שיוכלו לחזות בפלא. מלא אנשים הגיעו כדי לצפות בסלעים, ונשאלת השאלה מדוע? זה בסה"כ סלעים אפורים? התשובה היא שהם באו לראות את הפלא, לחזות בעינהם את אמיתתו.
כך גם עם ישראל, הם באו לחזות בפלא הזה שנקרא משה רבינו, הבן אדם בשר ודם ששרד פגישה עם אלוקות במשך ארבעים יום, כיצד הוא מדבר? כיצד הוא עונה? כל גופו מקבל משמעות אחרת. ודאי שגם היה להם הרבה שאלות ותהיות שרצו לשמוע במו אוזניהם ממשה.
כך אפשר להסביר מדוע כל העם עמד על משה, כדי לראות את הפלא בעינהם! "והיו עיניך רואות את מוריך" לפעמים דווקא מפגש קטן עם בן אדם גדול יכול ליצור בך רושם יותר גדול מלימוד תורה מעמיק. זאת הסיבה שדווקא משה רוצה לענות להם על השאלות כדי ליצור את הרושם. אבל אחרי כמה ימים הוא מבין שלא יוכל לעמוד בזה יותר ומעביר את הסמכות גם לשרי אלפים וכו'.
שלושה דברים שע"י נקנית תורה:
"בחודש השלישי.. באו מדבר סיני: ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"
שואל האור החיים-
1) מדוע איחר הפסוק השני את הראשון, שהיה לו להקדים "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" ל"באו מדבר סיני"?
2) מדוע בשני הפסוקים מוזכרים ביאתם למדבר סיני?
3) מדוע מסופרת חניית עם ישראל הרי פשוט שבביאתם למקום מסוים הם חונים שם?
נראה שכוונת הכתוב הוא להקדים ג' עניינים לקבלת התורה שבאמצעותם רצה הקב"ה להנחיל את תורתו לעם ישראל.
א- התגברות והתעצמות בתורה, כדי להשיג קניין תורה צריך לעמול רבות ולעבוד קשה, עד כדי מצב שימית אדם עצמו עליה "וזאת התורה אדם כי ימות..", וכנגד זה כתוב "ויסעו מרפידים" משמע לא מרפידים המקום, אלא נסעו מריפיון הידיים שהיה ברפידים, שברפידים היו רפים ועכשיו התחזקו כדי לקבל על עצמם תורה ה' יתברך.
ב- עניין השפלות והענווה, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר. וכנגד זה אמרו "ויחנו במדבר" פירוש לשון שיפלות וענווה כמדבר שהכל דורכים עליו.
ג- בחינת ייעוד חכמים והתחברות בלב שלם ותמים, שיחדדו זה את זה בהלכה ויסבירו פנים זה לזה, וכמו שפירש רש"י ויחן שם ישראל כשאיש אחד בלב אחד, שנעשו כולם כשאיש אחד, ועכשיו ראוים הם לקבל את התורה.
מכאן למדים שעל ידי שלושה דברים נקנית התורה, ע"י עמל בתורה, ע"י ענווה ושיפלות, וע"י אחדות בעם ישראל.
הכרת הטוב:
"ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואישתך ושני בניה עימה: ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה"
רש"י "ויצא משה"- כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרון, יצאו נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא?!
מדרש תנחומא- אמר רבי יודן בשם רבי אבו: שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה ברייה לעולם ואלו הם יתרו ויעקב.
מהפשט וק"ו משני פירושים אלו ניתן לראות את הכבוד הגדול אליו זכה יתרו בהגיעו למחנה ישראל. מדוע זכה יתרו לכבוד הגדול הזה?? הרי הוא בסה"כ חמיו של משה שבא לבקר אותו..? ומה גם שהוא גוי ולכאורה לא ראוי לכבוד כזה גדול..
ניתן להגיד שהסיבה שמשה עשה כבוד גדול כ"כ ליתרו היא לאו דווקא בגלל כבודו של משה, אלא בגלל שיתרו עשה טובה למשה ורומם אותו. יתרו הכניס את משה לביתו, נתן לו אוכל, נתן לו בת לאישה, ואז שילח אותו חזרה למצרים. יתרו עשה טובה גדולה למשה מנהיג העם ולכן משה רוצה "להחזיר" לו. אבל משה לא מסתפק רק בלהחזיר לו טובה אלא גם רוצה ללמד את כל ישראל את עניין הכרת הטוב ולכן עושה כבוד גדול כ"כ ליתרו, כדי להראות לעם מהי הכרת הטוב וגמילות חסדים.